"והיה אם ישאלו"

בס"ד

תמונת דמותו של אבי

סף המאה העשרים ואחת הזמן מאץ והמלאכה מרובה.

חשוב להשלים את תמונת דמותו של אבי.

השואה מהלכת אימה על בד הציור.

מאיימת בצילה על הדמות ההולכת ונרשמת.

בחלל מתנגנים צלילים שהתהוו לפני עשורים.

הצלילים רועמים בלב ומעיבים.

הדמות עולה ומתגבשת באטיות וברעד המכחול.

קו ועוד קו, כתם צבע ועוד אחד.

כך היא תופסת מקומה הראוי במרכז.

מאיימת בצבעוניותה על הרקע הקודר.

סיפור חיים מלא של אדם יקר מאד.

כבר בחושי הילדותיים ובדמיוני הפורה, נתפס אבי בעיניי כאישיות ייחודית רב גונית מסתורית וחופנת סוד. אבא מיוחד מכל האבות האחרים שהיכרתי סביבי. אישיות תבונתית כריזמטית ודומיננטית, הפורצת מתוך גוף צנום ושברירי שחדל מלגדול טרם עת. מבט עיניו החד והחודר והשפה העשירה שנבעה מפיו הפכוהו לאדם נערץ על ידי הסובבים אותו. הוא היה כתובת קבועה לעצה ובקשת עזרה. אבא ידע להקשיב לבעיותיהם של רבים לתמוך ולנחם. אך לספר את אשר בנפשו לא חפץ. לא רצה לשתף אפילו את הקרובים אליו. כאילו היה אומר "הכל אצלי בסדר, הכל תחת שליטה". רק לעיתים נדירות פרצו זיכרונות החוצה כאילו מתריסים בפניו "גם לנו יש מקום בהוויתך". מילים בודדות, סיפורים שסופרו באקראי, זיכרונות שצפו ועלו, תמונות דהויות של בני משפחה שכבר אינם, מסמכים מאובקים במגרה התחתונה של הארון, אישרו את אשר חשתי. אבי אצר בתוכו זיכרונות מעיקים המאיימים לפרוץ לחיינו ולערער אותם. אני חשתי אך החרשתי. לא שאלתי, לא פתחתי את ליבי לאותם זיכרונות אשר יאפשרו לגבש תמונת דמות שלמה.

גם כשבגרתי אצה הדרך. כמעט בלי הבט אחור ובלהט העשייה נתעמעמו דברים ומצאו מסתור בתת מודע . אבא הלך מאיתנו בשתיקה אילמת . עכשיו הזמן לנסות לשחזר ולתעד את דמותו ואת דרכו. מסלול חייו משמש לנו אבן יסוד. דמותו תשמש מופת וציון דרך לילדיו נכדיו והבאים אחריהם.

אורה גרינוולד-אנוש

המשפחה בבודפשט 1946

בתקופה שבה צולם הצילום הזה חיים כבר היה בארץ-ישראל 

הקדמה

אודות האיש חיים אנוש

כל מי שהכיר את אַנצי' (כינוי שדבק בו עוד מילדותו) הכיר אישיות רב גונית , אדם דינמי, ייחודי , בעל מעוף, איש אשכולות יודע ספר. שנים רבות שירת חיים אנוש בצה"ל בתפקידים מגוונים. הוא התקבל לקורס קצינים בהיותו בין 20 והגיע לדרגת סגן אלוף. היה ידוע כמפקד בעל סמכות הפגין בטחון עצמי, דיוק, מקצועיות וקפדנות. באותה מידה הוא היה רגיש וקשוב לפיקודיו ידע מתי להרפות, לנחם, לעודד, לייעץ ולעזור.

במסגרת המשפחתית הרחבה, כמו המצומצמת, נחשב חיים לדמות סמכותית. ראש משפחה, דמות להערצה ולחיקוי. עם זאת היה מלא חום, אהבה ונתינה. הבית שהקים, יחד עם רעייתו שרה, היה מוקד "עליה לרגל". בית פתוח שבו ניתן למצוא עצה טובה, נחמה, עידוד וגם ארוחה ביתית ומיטה למנוחת הגוף.

הילדים בבודפשט: מימין חיים ישראל, באמצע אשר, משמאל יחזקאל מורדכי הבכור שלא חזר.

מוצאו ממשפחה דתית שהיתה שייכת לקהילה האורתודוקסית של בודפשט בירת הונגריה. חייהם של בני המשפחה סבבו סביב בית הכנסת. בילדותו למד חיים ישראל אנשל ב"חדר". לאחר מכן למד בבית הספר היהודי האורתודוקסי שברחוב דובּ בבודפשט כשהתבגר נשלח לישיבה מחוץ לעיר בעיירה דוּנַטוּר. החינוך הדתי תורני, נטע בו אמונה לאורך שנות חייו. יחד עם הוא הושפע מאוד מן התרבות העירונית הכללית בעיר בודפשט שהייתה ידועה בכינויה "פריז של המזרח". הוא הושפע מאוד מן המבנים המסוגננים, הגנים ירוקי העד והגשרים על הדנובה. המוסיקה הצוענית ושירים הונגריים קלאסיים שמשו לו השראה. ציורים שנחשף אליהם ופסלי אנדרטאות בכיכרות תרמו לאהבתו ליצירות תרבות ואומנות.

משפחת רייך בבודפשט

משפחת אמו של חיים אנוש, צילום מתחילת המאה ה-20, משפחת רייך היתה משפחת כהנים.

סיפור החיים של חיים אנוש

חיים אנוש - מפת מסלול חיים

1.ניתן לצפות במפה בפורמט מורחב. לחצו על הקישור הכחול למטה.

View חיים אנוש - מסלול חיים in a larger map

2. בלחיצה על הסמנים על המפה תוכלו להגיע לתמונות, מידע וסירטונים, לצורך הרחבת הידע

3. ניתן להגדיל ולהקטין את המפה כדי להגיע למקומות המדויקים, רחובות ובתים בודדים

2. בלחיצה על SAT ניתן לראות את המפה בפורמט לוויני.

חיים אנוש ספור חיים

ילדות בבודפשט

משפחת אנצ'לוביץ התגוררה באזור היהודי שב"פשט" מתחילת המאה העשרים. דירת המשפחה היתה חלק מבית ברחוב קירלי 7. האב שמחה (סימון) בן יצחק איזיק ודבורה היה יליד העיר גריניף שברוסיה (כיום שיכת לאוקראינה). משפחתו נדדה והגיעה לקופשנובו שבהרי הקרפטים. האם אסתר (אלזה) בת שלמה ופייגה-שרה הייתה בת למשפחת הכוהנים רייך. היא נולדה, גדלה וחונכה בעיר בודפשט .

חיים נולד ב1927 בשם ישראל אנשל. בהיותו רך בשנים חלה במחלה קשה וכמנהג המקום הוסיפו לו את השם חיים- סגולה לאריכות ימים. שמו הלועזי היה הינרייך והוא היה הבן השני במשפחתו. אחיו הבכור יחזקאל מרדכי (טיבור) נולד שנה לפניו. לאחר שנה נולד אשר (אלברט) וכעבור שנה נוספת נולד יהושע אלתר (ויקטור). ב1930 נולדה דבורה (מוגדה) ושנתיים לאחר מכן נולדה פייגה-דינה (הילדה). כארבע שנים חלפו עד שנולד בן הזקונים שלמה (סולומון).

בודפשט על נהר הדנובה  נוף ילדותו של חיים אנוש

אב המשפחה עסק לפרנסתו כסוכן לשיווק סבון נוזלי. מאוחר יותר עסק גם במסחר במוצרי דיסקית. האם אסתר התמסרה לגידול הילדים וויתרה על המשך לימודיה הגבוהים בבית ספר לרפואה. החיים בצפיפות בדירה הקטנה, בת שני החדרים, לא מנעה מההורים את מצוות הכנסת האורחים. אורחים הגיעו בקביעות אל הדירה מן הכפרים והעיירות בסביבה הקרובה וממקומות מרוחקים. חיים ספג את ערכי המוסר של עזרה לזולת וקבלת אורחים מאורח חיי המשפחה. הוא המשיך ודבק בערכים הללו במשך כל חייו. עם פרוץ המלחמה הגיעו יהודים רבים שנמלטו מאזורי המלחמה, אל בודפשט שנראתה אז, כמקום בטוח יותר. המשפחה המשיכה לארח ולעיתים גם להסתיר יהודים ללא תעודות. תקופה זו השאירה זיכרונות קשים של צפיפות, הסתפקות במועט ואף דלות.

חיים שזכר תקופה זו היטב, שאף להקים בית שבו תהיה רווחה לבני המשפחה. אך הערכים שקיבל בילדותו ממשפחתו כיוונו את חייו והבית היה בית פתוח, מקבל אורחים, ולפעמים אפילו על חשבון רווחת בני הבית.

חיים היה כבן 13 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. בתחילת המלחמה יהודי הונגריה המשיכו לנהל את חייהם בבטחון יחסית ליהודי הארצות השכנות. יהודי בודפשט היו בטוחים שממשלת הונגריה לא תפקיר אותם. נאמנותם להונגריה ודבקותם בתרבותה נטעו בהם תחושה שבהם לא יפגעו. חיים שמע את השיחות סביב השולחן בשבתות ובחגים הוא גם הרבה לשוחח עם "האורחים" שהגיעו להתגורר " לבינתיים " בדירתם. כל הסימנים המקדימים היו ברורים לו כבר אז כפי שנהג לספר, אך מי הקשיב אז לרחשי ליבו של ילד בן שלוש עשרה ולחששותיו.

מלחמת העולם השנייה מגיעה לבודפשט

מסלול חייו השתנה לחלוטין בספטמבר 1944. הרוסים צרו על העיר. הידיעות על נסיגת הגרמנים בחזיתות השונות הגבירו את מעשי הזוועה ביהודי העיר. באוקטובר נלקחו חמישים אלף גברים לעבודות חפירה שנועדו לעכב את הצבא הרוסי. ימים מעטים לאחר מכן הוצעדו אלפי נשים וילדים לעבודות דומות. מי שניצל מהעבודה בקור המקפיא, ומי שניצל מירי של התותחים הרוסים, נמסר לידי הגרמנים ומשם להשמדה.

בתוך שבועות מעטים הצליח אייכמן להעביר את כל היהודים לגטו, שהיה למעשה הרובע היהודי של בודפשט. הנאצים הקימו גדר סביב הרובע. הוציאו משם את הגויים שגרו שם והכניסו לשם כשבעים אלף יהודים.

חלק מועט של יהודים הוכנסו לקבוצה של חמישים ושלושה בתים גדולים שהוכרזו כשיכים למדינות ניטרליות שוודיה, ספרד, פורטוגל, ושוויץ. הבתים האלה נקראו "הבתים המסומנים".

אביו של חיים, שמחה, נשלח למחנה עבודה מחוץ לעיר. אחיו הבכור נאלץ להתגייס למחנה עבודה, שהפך במהרה למחנה עבודה בכפייה. האב שמחה יצא לחופשות מהמחנה. באחת הפעמים הוא החליט להעביר את משפחתו בחשאי לדירת מסתור באזור מגורים שהיה ידוע כנוצרי. בעזרת חברים, גויים, השיג מסמכים מזויפים לאשתו וילדיו.

המעבר לדירת המסתור

משפחת אנצ'לוביץ עברה לגור ברחוב בוצו' 25 BULSC  בבניין דירות בקומה השישית. בזמן האזעקות ירדו כל תושבי הבניין לקומת המרתף ששימשה כמקלט אך משפחת אנצ'לוביץ חששה שהשהייה הממושכת בחברת הדיירים הנוצרים תביא לגילויים. כתוצאה מכך הם נמנעו מלרדת אל המקלט, גם כאשר נדרשו לכך על ידי אב הבית. חששות השכנים גברו מיום ליום ואתם גברו גם גילויי אנטישמיות שהלכו והחמירו.

אורה מצולמת ליד הכניסה לאחת מדירות המסתור ברחוב בוצ'ו

חיים בילה את רוב זמנו מחוץ לדירה, כי פחד שילשינו עליו. אימו נשארה רק עם הבנות והילדים הקטנים שנראו כגויים והיו רשומים בתעודה המזויפת של האם. פרנסת המשפחה הייתה מוטלת מעתה על חיים ואחיו אשר. שני האחים היו בעלי מבנה גוף צנום במיוחד הם הצליחו להתחמק בין סמטאות העיר, להיכנס ולצאת מין הגטו בחופשיות .

למרות הזהות היהודית הברורה של חיים: שער שחור , עיניים כהות ואף יהודי קלאסי, הוא לא נרתע. הוא הצליח לצאת ולהיכנס אל הגטו, לספק מזון, סיגריות, תעודות מזויפות, למכור ולקנות. הוא שמר על הקשר בין בני משפחתו בגטו לבין המשפחה שבדירת המסתור. באחד מביקוריו בגטו, בשעה שהיה בדירת דודו בורך בצ'י ( דוד) ברחוב צ'קו 15, הגיע אחד מילדי הדוד (רובי) בריצה והודיע שיש חיפוש פתע בבתים כדי לאתר יהודים שאינם רשומים כהלכה. חיים גילה תושיה, הוא היה צנום ונכנס לתוך הארון הצר של שעון האורלוגין. שם הוא שהה עד שעזבו אנשי צבא החץ החמושים את הבניין. חיים נתפס פעמיים. חייו ניצלו בנס.

חיים נתפש בפעם הראשונה וניצל

בפעם הראשונה הוא נתפש ועונה על ידי חייל הונגרי שזיהה אותו כיהודי וניצל את ההזדמנות להשפילו עד עפר. שנינות לשונו וביטחונו של הנער היהודי הגאה רק הגבירה בחייל את יצר הנקמנות. חיים שנשבע לא להיכנע, עמד בגבורה בהתעללות הפיסית ובהשפלה הנפשית בלי להוציא צעקה או אנחה.

על סף המוות בפעם השנייה

בפעם השנייה נתפש והובל יחד עם יהודים אחרים אל גדות הדנובה. כאשר הוא קלט שמעמידים אותם על הגדה כדי להוציאם להורג, הוא קפץ אל הנהר הקפוא שהיה אדום. צלל ונשאר מתחת לשכבת הקרח עד שהמקום פונה מחיילים (לשחות הוא לא ידע ). הוא הצליח לחזור הביתה רטוב רועד מקור אבל חי, נושם ובועט.

רק כאשר הגיע לגיל שישים סיפר חיים לראשונה על נסיבות תפישתו והגעתו לרכבת שיצאה לברגן בלזן בדצמבר 1945. כדי לשרוד נאלץ חיים לגנוב, לזייף, לשקר. כנראה שרק בגיל מבוגר הרגיש מספיק בטוח לספר על מעשיו באותה תחנת רכבת.

חיים נלקח בכוח מן הרחוב ליעד לא ידוע

אנשי צבא החץ ההונגרי (הנילוֹשוֹק), שהיו בני בריתם הנאמנים של הנאצים, השתדלו לטהר את העיר מיהודים. הם הסתובבו בכל מקום אפשרי כדי לאתר יהודים ולהוציאם להורג. בנסיבות אילו נתפס חיים. מכנסיו הורדו בכוח (הוא אפילו לא נדרש להציג תעודה מזהה לפני...). כשזוהה כיהודי הועלה מיד לקרון רכבת משא שיצאה ליעד בלתי ידוע.

בבת המצוה של אודיה

זו הייתה אחת מהרכבות האחרונות שעזבו את העיר עמוסות במטען אנושי בתנאים לא אנושיים.

שנים רבות לאחר האירוע הזה, בבת המצווה של נכדתו הבכורה אודיה, סיפר חיים על אותה נסיעה ארוכה וקשה שהיתה בחנוכה. על בדל נר שנמצא בכיסו של אחד הנוסעים ברכו בקרון הצפוף הזה "ברכת שהחיינו" ושרו "על הניסים". הוא אמר שבאותו רגע אמונה ותקווה מלאו את לבו.

באותו קרון משא פגש חיים נער יהודי שהיה מצוייד בתפילין הוא ביקש ממנו את התפילין כדי שיוכל לקיים את המצווה, אך הנער סרב בתוקף להוריד את תפיליו. רק לאחר ימים אחדים הפצרות והבטחות הסכים הנער לתת לו את התפילין בעבור פרוסת לחם. אותו הנער שעיה (יהושע) הפך לחברו הנאמן והאהוב יחד עברו את תלאות המחנה. חיים ושעיה שהו יחד במחנות פליטים בגרמניה ובצרפת. לאחר השחרור הם עלו לארץ יחד. לאחר כמה שנים הוא מת מוות טרגי בתאונת דרכים, תאונה שהשפיעה קשות על חיים, שראה בו אח.

מחנה ברגן בלזן

ימים רבים היטלטלו בקרון רכבת המשא וגם שהרכבת עצרה במקומות מסוימים נאסר על הנוסעים לרדת ולנשום אויר צח. חיים לא ידע לאן מובילים אותו ורק בהגיעם למחנה ברגן בלזן התברר לו שהוא נמצא הרחק מהונגריה ומבני משפחתו.

למרות שחיים היה בן 17 הוא היה בלתי כשיר לעבודה ונשלח לאגף מוזנח במיוחד. האסירים הוחזקו בתנאים קשים . רובם ישנו תחת כפת השמים בקור עז ללא מזון או לבוש מתאים. מגפת הטיפוס התפשטה במהירות. רוב הגרמנים ברחו מן המחנה. הם השאירו את ניהול המקום בידי הקאפו אשר נהגו בתקיפות כלפי אחיהם היהודים. מין הסתם גם הם עסקו עתה במלחמת הישרדות בכל מחיר.

חיים שמע מיהודים שהגיעו מבודפשט כי משפחתו נתפסה והוצאה להורג. אך חיים בחר לא להאמין לכך. הוא שכנע את עצמו כי משפחתו עדיין נמצאת בדירת המסתור. גם אל משפחתו הגיעו שמועות שונות על גורלו של חיים. גם הם לא רצו להאמין. מה שהחזיק אותם זה האמונה, שייפגשו למרות הכל.

באחד הימים פגש חיים בבברגן-בלזן יהודי בן עירו. אותו אדם שוחרר מהמחנה בעיסקה מיוחדת ועמד לחזור לבודפשט. חיים הפקיד בידו פיסת סבון שבה הסתיר מטבע זהב הוא ביקש ממנו שימסור את פיסת הסבון למשפחתו ויספר להם שהוא חי.

שמו של חיים אנשלביץ ברשימה הנקלטים במחנה ברגן בלזן

לאחר המלחמה התברר לחיים שאותו יהודי לא טרח למצוא את המשפחה העדיף לשמור את המטבע לעצמו וכמובן לא סיפר להם על חיים.

חיים עבר תקופת סבל קשה במחנה, אך סיפר על כך מעט מאוד. הוא אמר: " כל מה שמסופר וכל מה שמתואר לעולם לא ייתן תמונה אמיתית על מה שקרה שם באמת".

ריח המוות באוויר, תחושת חוסר האונים, ההשפלה והפחד, הרעב, האכזבה מבני האדם את כל אלה לא ניתן לתאר במילים. הוא סיפר על אכזריותם של בני האדם במחנה, כלאחר יד ובצורה סרקסטית. הוא ראה אמהות שגנבו את פרוסת לחם מילדיהם. הוא שכב לצידו של מת שעות רבות והעמיד פנים שהוא חי, כדי לזכות במנת האוכל.

החלום על הר הצופים בירושלים

חיים סיפר פעמים רבות על החלום שחלם בהיותו במחנה. באותו חלום הוא ראה עצמו עומד על הר הצופים בירושלים אל מול הר הבית לבוש מדי צבא ישראל, מפקד על חיילי צבא ישראל. כשהקיץ מן החלום הוא נשבע לעצמו שאת החלום הזה הוא יגשים. כוח הרצון להגשים את החלום הוא שהניע אותו לשרוד, להמשיך ולהיאחז בחיים.

מבט על הר הבית והר הצופים מטיילת ארמון הנציב נוף חייו של חיים אנוש החלום שהתגשם

אבי נלקח מברגן בלזן לצורך החלפת שבויים

כאשר הבריטים התקרבו השתררה במחנה אווירה של אנדרלמוסיה. הנאצים היו מודעים לערכם של חיי השורדים שיוכלו לשמש בני ערובה להחלפתם בשבויים גרמנים. בתאריך 6.04.1945 כתשעה ימים לפני שחרור המחנה נצטוו כאלפיים וחמש מאות אסירים יהודים להתכונן לעזיבת המקום. יום לאחר שעזבו את המחנה הם הועלו על רכבת שהייתה אמורה להגיע למחנה הריכוז טרזינשטאט. לאחר שישה ימי נסיעה עצרה הרכבת ליד הכפר פרסלבן באיזור מגדנברג. בתאריך 13.04.1945 שוחררה הרכבת על-ידי גדוד טנקים אמריקאים. 

הפגישה בין הרכבת של החלפת השבויים לכוחות האמריקאים

רק שנים אחרי מותו  התברר לי מעל כל ספק שאבי היה ברכבת זו. בעזרתה של גב' ורדה וייסקופר שנתבקשה בשם אביה דר' מרדכי וייסקופר לאתר את בני המשפחה של אבי, ולספר להם על חברותו של אביה עם אבי. הם היו יחד במחנה, ברכבת, במסע לא"י ובשהותם בקבוצת יבנה. כבר בשנת 2008, כאשר התקיים מפגש בין ניצולי הרכבת עם נציגי הכוחות המשחררים האמריקאים, ניסו המארגנים לאתר את אבי.  לצערי, אבי כבר לא היה בין החיים. ורדה לא הצליחה לאתר אף אחד מבני המשפחה. רק כעבור מספר שנים כשקראה בבלוג זה, התברר לה שאנו מתגוררים קרוב. היא טרחה לעדכן אותי על קורותיו של אבי. בעקבות הקשר אתה, יצאתי עם בעלי לביקור במחנה ברגן-בלזן ב-2019. אחרי שיחה ארוכה עם ההיסטוריון הגרמני, ברנד הורסטמן, ועיון בתיעוד הבנתי שלא ייתכן שאבי ברח מן המחנה כפי שסיפר. דבקותו של אבי בתיאור החיילים האמריקאים המשחררים שנתנו לו שוקולד, לא תאמה את העובדות ההיסטוריות.  הבריטים הם ששחררו את המחנה.  אבי כבר לא היה במחנה ובסביבתו באותו זמן. 

חיים וחברו עוברים מיד ליד ונודדים ממקום למקום

הבריטים העבירו אותם לפרטיזנים המקומיים כיוון שמיהרו לשחרר יעדים נוספים. הפרטיזנים מהרו למוסרם לידי כפריים גרמניים כיוון שהיו עליהם לנטל. חיים והניצולים האחרים לא נתנו אמון בכפריים הגרמנים וברחו משם כל עוד נשמתם בם. הם נדדו מכפר לכפר. גנבו פה סחבו שם. התחבאו ברפתות ובאורוות עד שהגיעו למחנה צבאי רוסי. גם במחנה זה לא שפר גורלם בהרבה, שהרי הרוסים נהגו בהם כבשאר הפליטים בגסות רבה. ניבלו את שפתם ואף התעללו בהם כאשר השתכרו.

שוב חיים נס לנפשו ונדד ממקום למקום כאשר הוא ניזון לא פעם משורשים,עשבים, פירות מרקיבים ושאריות מזון שמצא בפחי האשפה. כחודשיים נדד עד שהגיע לידיהם של אנשים טובים אשר טרחו להביא אותו למחנה פליטים.

מחנות העקורים באירופה והמפגש עם נציגים מארץ ישראל

חיים מעולם לא הזכיר שמות של מקומות מסוימים שבהם היה בזמן הנדודים אולי משום שלא טרח לדעת, אולי משום שהדחיק את אותה תקופה עמוק בתודעתו. עם זאת הוא הזכיר מחנות פליטים בגרמניה שוויץ וצרפת שלשם הגיע יחד עם עוד אלפי בני נוער שנמצאו משוטטים ברחבי אירופה בתום המלחמה.

במחנות העקורים שוקמו הילדים והצעירים  וגם למדו פרק בחקלאות

באחד מהמחנות הללו הוא פגש את נציגי עליית הנוער שנשלחו מארץ ישראל כדי לאתר ולעזור בשיקומם של אותם ניצולים. הנערים והילדים הללו סבלו מתת תזונה, ממחלות מעיים, ריאות פגומות, וגם מתשישות נפשית. חיים סבל מתת תזונה, מטיפוס, ובעיות בריאות. לאחר שהחל להבריא מעט נשאל ע"י נציגי עליית הנוער אם ברצונו לחזור לבודפשט ולחפש את משפחתו. הוא ענה ללא היסוס שברצונו להגיע לארץ ישראל להגשים את חלומו. את אותו חלום שחלם או הזה בברגן בלזן. הוא גם זכר שבמשפחה התקבלה החלטה להיפגש בארץ ישראל לאחר המלחמה.

בדרך לארץ-ישראל

כרטיס עליה של חיים. לחץ על הכרטיס כדי לקרוא את הפרטים

חיים וחברו הטוב שיעה הגיעו לפריס. שם הם קבלו ויזה לארץ ישראל. הם יצאו בספינה מטרואה מנמל מרסיי יחד עם עוד אלף ויותר פליטים. בספינה זו הגיעו יתומי בוכנוואלד וילדים רבים שנאספו ברחבי אירופה.

כשהגיעה הספינה לנמל חיפה ב- 16/7/45 הם נלקחו מיד למחנה ההסגר בעתלית. שם חש חיים שוב נרדף והפעם על ידי הבריטים המחנה שהיה מגודר, הצרפים הצפופים, מקלחות החיטוי, העוצר הזכירו לו כמו להרבה אחרים את מחנה הריכוז.

כנראה ששם בעתלית נרקמה ההחלטה בליבו להילחם עד שהבריטי האחרון יעזוב את הארץ.

בקיבוץ יבנה וספור האהבה עם שרה יונגר

טיול ראשון עם חברת הנוער מקיבוץ יבנה 1946 חיים ושרה עומדים על הדלת האחורית של האוטובוס

לאחר שהייה קצרה בעתלית התקבל לקבוצת נוער של עליית הנוער בקבוץ יבנה שבקרבת המושבה גדרה. חיי הקבוץ היו זרים לו. הנער שחונך חינוך אירופאי עירוני התקשה מאד להסתגל לחיי הקבוץ הסוציאליסטי ואת תקופת שהותו בקיבוץ לא זכר לטובה. הוא נהג לומר כי דבר אחד טוב יצא לו מהקבוץ שם הוא הכיר את אשתו שרה. הוא ראה את שרה לראשונה בשעה שרקדה הורה על מדשאות הקיבוץ. לפי עדותו הוא התאהב בה במבט ראשון, מה שלא קשה להבין כיוון שהייתה הנערה היפה ביותר במעגל הרוקדות. בו במקום הוא הודיע לחברו כי איתה הוא יתחתן.

נער בן שבע עשרה, צנום להחריד,  לא גבוה במיוחד,  פניו מכוסים בחטטים,  גלוח ראש, מחליט לכבוש את הנערה היפה בת השש עשרה. גם לזה היה צריך לא מעט אומץ. אבל באומץ ובתעוזה חיים התברך. זוג העיניים הגדולות שלו ולשונו החדה כתער עזרו רבות בביצוע המשימה.

מהר מאד הפכו אנצי' הפליט מהונגריה ושרה חנה שיינדל הנערה מרומניה לזוג אוהבים. נפשו נקשרה בנפשה ונפשה בנפשו. היה ביניהם קשר עז ששרד את משברי החיים עד יום מותם. האהבה הקלה במעט על שניהם. הם היו צריכים לעבור עוד תהליך שיקום ארוך.

חיים עוזב את הקיבוץ

שרה עם חברות עובדות המטבח ביבנה

שרה לא רצתה לעזוב את הקיבוץ אך חיים לא אהב את ההתנהלות הקיבוצית. הוא ראה בחברי הקבוץ אנשים המתנהלים בניגוד גמור לטבע האנושי. הוא לא האמין בסוציאליזם הקיבוצי ואף סלד ממנו. הוא נהג לומר שאמנם בקיבוץ "כל החברים שווים אבל יש חברים ששווים קצת יותר".

חיים עזב את הקיבוץ ב 12/1/47 כדי לעסוק ב"בניין הארץ". פשוטו כמשמעו. חיים הנער הצנום הפך להיות פועל בניין. הוא התפרנס למחייתו מעבודת כפיים קשה. בין המקומות הרבים בהם עבד הזכיר את בניית קולנוע מאי שבחיפה ובניית בית הכנסת בכפר-עציון. למרות גופו הצנום הוא חשב שזה מה שהוא צריך לעשות. הרצון האמונה והתקווה הם שהיו לו לעזר.

הידיעה על כך שחיים ניצל מגיעה למשפחתו בבודפשט

למשפחתו נודע שניצל, מאוחר יותר, כאשר אחת השכנות ההונגריות שמעה שחיים ישראל אנשל היינריך אנצלוביץ בין הניצולים ממחנה ברגן בלזן והוא בדרכו לארץ ישראל. רשימות של ניצולים הוקראו מדי יום ברדיו ברחבי העולם. אנשים רבים חיפשו את בני משפחותיהם שנעלמו מבלי להשאיר עקבות. מין השמים נגזר שדווקא אותה שכנה גויה שמעה את שמו ורצה בשמחה להודיע למשפחתו. אם עד אז התלבטה המשפחה שנותרה לאן פניה מועדות, ברגע ששמעה שחיים ניצל ובדרכו לארץ ישראל נפלה החלטה חד משמעית לעלות לארץ ישראל ולהתאחד איתו.

בית הקפה במרכז פתח-תקווה

בינתיים הצליח חיים לחסוך מספיק כסף כדי לקנות בית קפה קטן ברח' שטמפפר בפתח תקווה. המקום היה עד מהרה לנקודת מפגש של פעילי אצ"ל . רח' שטמפפר של אז היה הרחוב הראשי במושבה. בית הקפה סיפק גם ארוחות קלות לפועלי המושבה וגם לקצינים הבריטים ששרתו באזור. כמובן שהללו לא שערו שממש מעל השולחן בו הוגשה החביתה החמה יש סליק לנשק של האצ"ל.

חיים ושרה בחתונתם פברואר 1948

שרה עוזבת את הקיבוץ וחוברת לחיים בפתח-תקווה

שרה עזבה את קבוץ יבנה ועברה בעקבות האהבה לבית החלוצות בפתח תקווה. היא שהתה במקום עבור תשלום פעוט ועזרה לחיים במטבח בית הקפה. היא העדיפה להצטרף לארגון ההגנה. בפברואר 48 לאחר שמשפחתו של חיים עלתה לארץ חיים ושרה התחתנו. החתונה נערכה בבית החלוצות בנוכחות בני המשפחה בלבד, והזוג הצעיר עבר להתגורר באחד המבנים של המושבה ששימש בעבר כרפת.

לאחר חורף קשה החליטו לעבור להתגורר יחד עם משפחת אנצ'לוביץ שהתמקמה בינתיים במבנה הסמוך ללול התרנגולות של האיכר החלוץ לובובסקי במושב גת רימון.

חיים מתגייס לצה"ל מיד עם קום המדינה

סגן חיים אנוש עם חיילים 1954 עומד שביעי מימין

מיד עם הכרזת העצמאות בה' באייר התגייס חיים ל-צ.ה.ל, את המסעדה הקטנה שברח' שטמפר העביר לידי הוריו. לאחר לידת ביתו הבכורה עברה משפחת אנשלוביץ הצעירה להתגורר במחנה הצבאי צריפין שבסמוך לבאר יעקב שם נולדה ביתו השניה . אחרי מבצע סיני 1956 עברה המשפחה להתגורר בשיכון צ.ה.ל שסמוך לבני ברק ולאחר שמונה שנים נולד בן הזקונים שאותו נהג לכנות בשם "הקדיש שלי ".

חיים ושרה עם הבנות זיוה ואורה 19.05.1957

המשפחה בירושלים חיים משרת כקצין העיר ירושלים

הבית ברחוב קלאוזנר 13א' בתלפיות

בתוקף תפקידו עברה המשפחה לירושלים והתגוררה במחנה אלנבי שבבקעה. חיים שרת אז כקצין העיר ירושלים. המשפחה התגוררה במחנה אלנבי בתקופה הראשונה בין השנים 1960-1962. כעבור מספר שנים נאלץ חיים לגרור שוב את משפחתו לשפלה עקב תפקיד שקיבל בקריה בתל – אביב. באותה תקופה התגוררה המשפחה ברחוב אורלוב בפתח-תקווה  בשנים 1962-1964.  לאחר שעלה בדרגה חזר חיים לבקשתו לשרת כקצין העיר ירושלים ושוב חזרה משפחתו להתגורר במחנה אלנבי שהיה בעבר מחנה מגורים לקציני הצבא הבריטי. המחנה הצבאי הפך להיות מקום מגורים לקציני כוחות הביטחון הישראלי. במקום זה התגוררה המשפחה עד לפינוי מחנה אלנבי בין השנים 1964-1972.   המשפחה עברה להתגורר בבית קבע בתלפיות רח' קלאוזנר 13א' ממש ליד ביתו של עגנון, ושם התגוררה המשפחה שנים רבות בין השנים 1972-2005.

חיים מגיע להר הצופים החלום עומד להתגשם

כאשר חיים נתבקש לעלות להר הצופים כשוטר, מלווה השיירה הוא הרגיש שחלומו הולך ומתגשם. הר הצופים היה אז מובלעת בידי ישראל בתוך השטח הירדני. חיים חזר משם כולו נפעם.

במלחמת ששת הימים הושלם החלום חיים מגיע להר הבית עם הקצינים הראשונים.

ב5 ביוני 1967 שכפרצה מלחמת ששת הימים חיים היה עסוק במיוחד. הוא לא נשאר במשרדו שברחוב החבצלת, אלא העדיף להיות צמוד לכוחות שלחמו. מיד עם כיבוש הר הבית הוא נכנס למתחם יחד עם הרמטכ"ל והמפקדים האחרים עתה חלומו התגשם במלואו.

קצין העיר ירושלים פורש וחוזר אל  הספרים

הוא המשיך לשרת כקצין העיר עד שפרש בגיל 51. גם לאחר הפרישה נקרא מדי פעם לסייע במשימות מיוחדות במילואים. לאחר הפרישה מהצבא ניסה להשתלב בשוק העבודה בכל מיני תחומים לבסוף הוא הסתפק בניהול חנות לספרים. מוקף בספרים הרגיש חיים שעתה הזמן למנוחה ולמילוי מצברים הוא קרא הרבה והספרים מילאו את עולמו. הוא עזר לאשתו להמשיך לארח בביתם בני משפחה, ואנשים אחרים שאותם פגש בדרכו.

דרכו האחרונה

גם כשחלה ויכולת הדיבור ניטלה ממנו הוא המשיך לתקשר ולקבל כל אדם בסבר פנים ובמאור. יותר מכל אהב הוא את בני משפחתו. הוא היה נאהב ונערץ על ידי נכדיו אשר הרבו לבקרו ולסעדו עד יומו האחרון. הוא נפטר בפורים על הר הצופים בירושלים והובא למנוחות כבקשתו בבית המנוחות גבעת שאול. יהי זכרו ברוך.

המצבה על קברו של חיים אנוש בגבעת שאול בירושלים.

מסעות שורשים - גלריה

הזדמנות שניה

כשהיינריך בן השלוש עשרה נקרא לתורה בפעם הראשונה במרץ 1940 . כבר היה אדם בוגר עתיר ניסיון חיים. בגרות אשר נכפתה עליו מספר חודשים לפני כן בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר צבא הרייך השלישי נכנס לפולין ולצכוסלובקיה השכנה. בודפסט, בירת הונגריה, מקום מגוריו של היינריך היה עדיין מקום בטוח יחסית. המשטר ההונגרי היה אומנם מקורב לגרמנים אך עדיין לא היה כפוף למרותם.

     את יהודי הונגריה, 2 מליון במספר, ניתן היה לחלק ל אורתודוקסים ולנאולוגים, אך אלו וגם אלו חשו עצמם כהונגרים לכל דבר. הם גילו נאמנות לארצם, דיברו בשפה ההונגרית באדיקות רבה ובתמורה זכו לשוויון זכויות במשך דורות. אך מסורת זו של סובלנות כלפיהם לא שרדה את הרוחות הנוראות אשר החלו לנשוב באירופה. יהודי הונגריה, שלא כיהודים בקהילות אחרות באירופה, לא גורשו עדיין אך עד מהרה הפכו לאזרחים סוג ב'. היינריך הצעיר לא יכול היה להמשיך בלימודים פורמאליים. במקום זה הוא נאלץ לעזור למשפחתו שהייתה שרויה במצוקה. אביו נלקח למחנה עבודה, אחיו הבכור יחזקאל מרדכי, שהיה פעיל ציוני, אף הוא נלקח לעבודה. כאשר נכנס הצבא הגרמני להונגריה ב- 1944 והחל לבצע את ה"פיתרון הסופי ". יהודי הונגריה נאלצו להיכנס לגטאות. מרת אסתר לבית רייך אם המשפחה לקחה את חמשת ילדיה הנותרים ומצאה מקלט בבית של משפחה נוצרית ליד מסילת הרכבת העירונית.

    

כשאר הילדים היהודים בתקופה קשה זו גם היינריך היה זה ששמר על הקשר עם המשפחה שנותרה בגטו. הוא, בהיותו קטן ממדים , זריז , ופיקח הצליח פעמים רבות להיכנס ולצאת מן הגטו והבריח תעודות מזויפות, אוכל , תרופות ובגדים , בתקווה להציל יהודים. אך בסתיו שנת 1944 נתפס ברחוב. אנשי הSS- שגילו אותו ביקשו ממנו להוריד את מכנסיו, תעודת הזהות לא עזרה הפעם שהרי אות הברית היתה טבועה בבשרו. הוא נלקח בו במקום והובל למחנה בגרמניה מבלי להשאיר עקבות. היינריך בן השבע עשרה לא שב אל משפחתו. הבן השני שעקבותיו לא נודעו שהרי את הבכור לקחו לעבודה ולא שמעו ממנו מזה ימים רבים. את הנר הראשון של חנוכה ניסה היינריך להדליק בקרון המוות בדרך לברגן בלזן.

    

על הזוועות וחוסר האנושיות בברגן-בלזן לא שמעתי מחיים (היינריך) שהרי הוא העדיף שלא לדבר על כך. את הגהנום שעבר שם אני יכול רק לתאר לעצמי מספורים ששמעתי מבן דודי המנוח ג'ו קטיי שהיה רופא צבאי אמריקני שלקח חלק בשחרור מחנה דכאו ב- 1945 . ג'ו חזר מוכה הלם וזמן רב לא התאושש ממה שראו עיניו שם הוא הרבה לספר ולתאר את מה שגילו הוא וחבריו כאשר הגיעו למחנה דכאו. סדקים נפערו באמונתו סדקים אשר עד יום מותו לא התאחו.

היינריך שרד את ברגן בלזן. אך רבים מהיהודים במחנה לא נשארו בחיים. בין הנספים הייתה גם ילדה קטנה מהולנד בשם אנה פרנק. בן שמונה עשרה היה הינרייך כאשר יצא לחופשי נחוש באמונתו החליט למצוא את משפחתו. אחד הדברים שנשארו חרוטים בזכרונו היתה ההבטחה שהבטיחו בני המשפחה רגע לפני שנפרדו להיפגש בארץ ישראל.

היינריך נלקח ע"י ארגוני הצלה יהודיים למחנה בצרפת. יחד עם פליטים רבים ניתנה לו האפשרות לחזור להונגריה או לצאת לארה"ב או קנדה. הוא בחר ללא היסוס לעלות לארץ ישראל בעזרת עליית הנוער. היינריך נשלח לקבוצת יבנה. הוא ויתר בשמחה על שמו הגרמני היינריך נקרא מעתה חיים ישראל אנשל. חיים הצטרף לאצ"ל ( ארגון צבאי לאומי ) ולחם על הזכות לחיים במדינה יהודית עצמאית. בקבוצת יבנה הוא פגש בנערה יפהפייה, גם היא מילדי עליית הנוער, שעלתה לארץ מרומניה ללא משפחה. גורלו נקשר בגורלה והם התחתנו בפברואר 1948. כאשר נודע לו שהוריו נשארו בחיים הוא החל לעבוד עבודת כפיים, כדי להכשיר את הקרקע לקראת בואם. כשעלו לארץ ישראל יחד עם חמשת האחים הנותרים התברר שאחד מהם נעדר. חיים ניסה בכל האמצעים העומדים לרשותו לברר מה עלה בגורלו של אחיו, יחזקאל מרדכי, אך עקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה.

שלוש שנים לפני הכרזת העצמאות. כאשר המחתרות הפכו לצה"ל. חיים לחם בקרב על פלוג'ה כיום קריית גת . לחיים ושרה נולדו שתי בנות ובן. חיים המשיך את עבודתו במסגרת צבאית ושינה את שם משפחתו לשם עברי אנוש, אשר הלם את אישיותו להפליא, שהרי אנושיותו הייתה ידועה לכל. הוא הגיע לדרגת סגן אלוף. במסגרת שרותו הצבאי עסק בתפקידים מגוונים מטבח עד מפקד יחידה, וראש אכ"א פרט. אחד הרגעים המאושרים בחייו היה כאשר זכה להיות מראשוני החיילים שהגיעו לכותל המערבי המשוחרר ב- 7 ביוני 1967 . סא"ל חיים אנוש ( ידוע כאנצ'י) הפך לקצין העיר של ירושלים המאוחדת.

זכיתי ללמוד רבות מחיים ולגבי הוא היה סמל היהודי הנצחי המאמין. בשנת 1999 החליטה אשתי אורה, שתחיה, ללמוד את למודי הדוקטורט שלה בתוכנית מיוחדת לחינוך דרך אוניברסיטה בבודפסט הונגריה. כך ניתנה גם לי הזדמנות להכיר את שורשיו של חיים. טיילנו ברחובות בודפסט ביקרנו בבית הכנסת אשר בו נהג חיים להתפלל עם משפחתו, בית הכנסת היה סגור כיוון שהיה בשיפוצים. לנוכח השער הנעול והמקום העזוב חשנו צביטה עזה בלב.

אורה אשר הבינה את השפה ההונגרית המדוברת, ואף ידעה לדבר באופן שוטף, לא הייתה מסוגלת לקרוא את השלט הכתוב על קיר בית הכנסת. בהתרגשות רבה פנתה לזוג שראתה באקראי ברחוב וביקשה מהם שיקראו לה את הכתוב. הזוג, מבולבל קמעא, קורא במהירות את הכתוב וממהר לדרכו בעוד אורה שהבינה את הכתוב מתישבת על מדרגות בית הכנסת ופורצת בבכי מכאן נלקחו 2000 יהודים למחנות ההשמדה "לפתע פונה אלינו אישה זקנה היושבת במרפסת בבניין שממול היא קוראת בהונגרית ואומרת אני יודעת למה את בוכה אני ראיתי איך לקחו אותם מכאן. ניסינו לאתר גם את האנשים שעזרו למשפחתה וזאת בעזרת כתובת שהצלחנו לברר מאבא. המשפחה שחיה עתה בדירה קיבלה אותנו בחמימות ואף הרימה איתנו כוסית. "לחיים".

חיים אומנם לא סיפר על קורותיו במחנה ההשמדה, אך הרבה לספר על ילדותו שלפני השואה בבודפסט. נוכחנו לדעת עד כמה דייק בסיפוריו על עיר יפה ותרבותית זו. סגירת המעגל היתה בקיץ 2002 , אורה ואני חזרנו לבודפסט. לאחר שעמדה בפני פרופסורים, אנשי שם הונגרים, והגנה בהצלחה על התזה שלה. היא קבלה את התואר הנכסף . אורה קיבלה הזדמנות שנייה. (היא קיבלה מה שנמנע מאביה 60 שנה קודם לכן השלמת השכלה).

פורים תשס"ה - חותני היקר חיים אנוש הלך לעולמו, ביום פורים בו נאמר ליהודים הייתה אורה ושמחה, יום זה ייזכר אצלי כיום אשר עצב ושמחה מעורבים בו. עצב רב על האובדן שלנו, שמחה על כך שחיים שרד את המכשולים הרבים והוריש לנו את המסורת וכוח האמונה אשר בזכותה אנו קיימים.

ברוך גרינוולד
י'ז אדר ב' תשס"ה.

דברים על קברו עם גילוי המצבה

בס"ד ראש חודש אייר תשס"ה

גילוי מצבה- שלושים לאנצ'י

לפני כשבוע היה יום השואה,  שמשנה לשנה נהיה יותר קשה, יותר מעיק ויותר עצוב. נזכרתי בך אנצ'י לובש מדים, חובש את כובע המצחייה הצבאי, עומד זקוף וכמו תמיד בימים ההם טרוד ועסוק מאוד במילוי תפקידך הכה קשה ומחייב בצבא.

כברת דרך ארוכה מאוד עשית אנצ'י מילדותך ונעוריך בהונגריה ועד להשתרשותך והקמת ביתך בישראל! עברת על בשרך ועל נפשך את אימת וזוועת השואה הנוראה בתולדות האנושות. יצאת מהתופת הזה אוד מוצל מאש, שלד אדם! מה עברת ואיך הצלחת לשרוד את הגהנום הזה לא נוכל כנראה להבין ולתפוס אף פעם, גם לא נוכל להעריך נכונה את הצלקות העמוקות שנותרו בנשמתך- רק האל שבשמיים יידע זאת. אבל אין ספק כי רוחך האיתנה, גדלות הנפש שלך ורצונך החזק- וכן-גם העקשנות שלך- הן הן שהוציאו אותך חי מהתופת והשבר הנוראיים ומפלצתיים שעברת,

דבקת בחיים, החזקת בהם בכל כוחך- כמו שעשית עד יומך האחרון! נאחזת בחיים בכל הכוח- למרות שכבר היית כל כך עייף ומותש מהכאבים , מהתסכול הלא אנושי והייסורים הקשים ומרים שהיו מנת חלקך ללא מנוח משך תקופת מחלה כל כך ארוכה! אבל היית מוכן לסבול – הכל- ורק לא לגרום צער וכאב לשרה ולילדים שלך שמסירותם ואהבתם אליך היו ללא גבול.

כשהיית מאושפז לאחרונה בשערי-צדק, אמרה לי שרה: " כל כך קשה לי לראות את אנצ'י ככה. זה לא מסתדר לי בראש. הוא תמיד כל החיים היה תמיד רץ, עובד ומתרוצץ". נכון! ככה אנחנו זוכרים אותך וככה גם נזכור אותך!

הגעת ארצה ומיד התחלת בעשייה ובעבודה, עשית את כל המאמצים להביא את משפחתך האהובה ולדאוג להם לכל מחסורם פה בארץ. עבדת עבודות פיסיות קשות, הצטרפת למחתרת ולצה"ל, שם נשארת, והשקעת ותרמת את מיטב שנותיך וכישוריך.

אנצ'י, כמה קשור ומחובר היית לכל ההוויה הישראלית והיהודית! כמה שמחת בתחיית העם היהודי במדינת ישראל הציונית!! קיימת הלכה למעשה את דברי דוד המלך: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". כמה קנאי היית לארץ ישראל השלימה, לירושלים בירתה הנצחית אותה לא הסכמת לעזוב לעולמים ולשפה העברית המתחדשת!

כקצין העיר נשאת על כתפיך תפקיד כל כך קשה ושוחק ואף פעם לא התלוננת. עשית זאת מתוך שליחות וייעוד למרות הקושי העצום. וכל הזמן שמרת מכל משמר שחס וחלילה לא תנצל את תפקידך והמעמד שלך ולו בטעות למטרות אישיות. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...

את הכל עשית בשקט ובצנעה האופייניים לך מבלי לעורר גלים. ועשית הרבה, וכל הזמן עשית!

הבית שלך ושל שרה תמיד תמיד היה פתוח לכולם! והם אכן הגיעו בהמוניהם! תמיד היה מה לאכול, איפה לישון, יחס אישי, מילה טובה ועצה עוד יותר טובה.

טבעי הוא שאדם ידאג להוריו, לבת-זוגו ולילדיו אבל אתה דאגת לכולנו! למי לא דאגת?!... למי לא עזרת?!...במי לא טיפלת?! אתה דאגת ועזרת לכל המשפחה המורחבת מכל הצדדים: לאחים ואחיות, לגיסים וגיסות, למחותנים, לחתנים וכלות, לאחיינים ואחייניות, לבני הדודים וילדיהם ועוד ועוד.

עבור מי לא רצת כדי לדאוג לשידוך טוב?! עבור מי לא נסעת לרב או מקובל כדי לבקש סגולה או ברכה?! עבור מי לא נסעת למרחקים להשתטח על קברי צדיקים כדי לבקש ישועה והצלחה?!

תמיד לקחת על עצמך בשקט ובנחישות את כל התפקידים הקשים והלא נעימים. כשהיה צריך עזרה- תמיד פנו אליך.

אהבתך וגאוותך הגדולות היו תמיד המשפחה שלך- שרה אשתך שאהבתה, נאמנותה ומסירותה אליך הן ללא תנאי, ללא סייג וללא מידה! ילדיך זיוה, אורה ורועי- משוש חייך שהסבו לך נחת רבה והחזירו לך אהבה אינסופית! ונכדיך וניניך האהובים כל כך שהיו מקור הנחת והסיפוק, וכל כך שמחת והתרגשת בהיוולדם ובגדילתם!

היתה לך חשיבה מאוד מקורית ואותנטית ולא הפריע לך שהדעות שלך לא פופולאריות- העיקר שהיית נאמן לעצמך.ידעת להפריד בין עיקר וטפל. למדנו ממך מהי אמונה חזקה בבורא עולם וכי אין לנו על מי לסמוך , אלא על אבינו שבשמים. ספגנו ממך ערכים רבים: אהבת עם ישראל וארץ ישראל, אהבת הבריות, כיבוד הורים, הכנסת אורחים, צניעות והסתפקות במועט.

אנצ'י, נפטרת מהעולם הזה ביום שישי בחג פורים שזוהי מעלה וזכות גדולה. נקברת בירושלים עירך האהובה אותה לא היית מוכן לעזוב.

אנצ'י- כמה אתה חסר לכל הנוכחים כאן ולעוד רבים אחרים בארץ ובחוץ לארץ שנבצר מהם להגיע.אתה חסר ואנחנו מתגעגעים... אנא, נוח בשלום על משכבך והייה נא מליץ יושר לכל משפחתך ולכל עם ישראל.

רותי