חיים אנוש ספור חיים

ילדות בבודפשט
משפחת אנצ'לוביץ התגוררה באזור היהודי שב"פשט" מתחילת המאה העשרים. דירת המשפחה היתה חלק מבית ברחוב קירלי 7. האב שמחה (סימון) בן יצחק איזיק ודבורה היה יליד העיר גריניף שברוסיה (כיום שיכת לאוקראינה). משפחתו נדדה והגיעה לקופשנובו שבהרי הקרפטים. האם אסתר (אלזה) בת שלמה ופייגה-שרה הייתה בת למשפחת הכוהנים רייך. היא נולדה, גדלה וחונכה בעיר בודפשט .
חיים נולד ב1927 בשם ישראל אנשל. בהיותו רך בשנים חלה במחלה קשה וכמנהג המקום הוסיפו לו את השם חיים- סגולה לאריכות ימים. שמו הלועזי היה הינרייך והוא היה הבן השני במשפחתו. אחיו הבכור יחזקאל מרדכי (טיבור) נולד שנה לפניו. לאחר שנה נולד אשר (אלברט) וכעבור שנה נוספת נולד יהושע אלתר (ויקטור). ב1930 נולדה דבורה (מוגדה) ושנתיים לאחר מכן נולדה פייגה-דינה (הילדה). כארבע שנים חלפו עד שנולד בן הזקונים שלמה (סולומון).
בודפשט על נהר הדנובה  נוף ילדותו של חיים אנוש
אב המשפחה עסק לפרנסתו כסוכן לשיווק סבון נוזלי. מאוחר יותר עסק גם במסחר במוצרי דיסקית. האם אסתר התמסרה לגידול הילדים וויתרה על המשך לימודיה הגבוהים בבית ספר לרפואה. החיים בצפיפות בדירה הקטנה, בת שני החדרים, לא מנעה מההורים את מצוות הכנסת האורחים. אורחים הגיעו בקביעות אל הדירה מן הכפרים והעיירות בסביבה הקרובה וממקומות מרוחקים. חיים ספג את ערכי המוסר של עזרה לזולת וקבלת אורחים מאורח חיי המשפחה. הוא המשיך ודבק בערכים הללו במשך כל חייו. עם פרוץ המלחמה הגיעו יהודים רבים שנמלטו מאזורי המלחמה, אל בודפשט שנראתה אז, כמקום בטוח יותר. המשפחה המשיכה לארח ולעיתים גם להסתיר יהודים ללא תעודות. תקופה זו השאירה זיכרונות קשים של צפיפות, הסתפקות במועט ואף דלות.
חיים שזכר תקופה זו היטב, שאף להקים בית שבו תהיה רווחה לבני המשפחה. אך הערכים שקיבל בילדותו ממשפחתו כיוונו את חייו והבית היה בית פתוח, מקבל אורחים, ולפעמים אפילו על חשבון רווחת בני הבית.
חיים היה כבן 13 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. בתחילת המלחמה יהודי הונגריה המשיכו לנהל את חייהם בבטחון יחסית ליהודי הארצות השכנות. יהודי בודפשט היו בטוחים שממשלת הונגריה לא תפקיר אותם. נאמנותם להונגריה ודבקותם בתרבותה נטעו בהם תחושה שבהם לא יפגעו. חיים שמע את השיחות סביב השולחן בשבתות ובחגים הוא גם הרבה לשוחח עם "האורחים" שהגיעו להתגורר " לבינתיים " בדירתם. כל הסימנים המקדימים היו ברורים לו כבר אז כפי שנהג לספר, אך מי הקשיב אז לרחשי ליבו של ילד בן שלוש עשרה ולחששותיו.
מלחמת העולם השנייה מגיעה לבודפשט
מסלול חייו השתנה לחלוטין בספטמבר 1944. הרוסים צרו על העיר. הידיעות על נסיגת הגרמנים בחזיתות השונות הגבירו את מעשי הזוועה ביהודי העיר. באוקטובר נלקחו חמישים אלף גברים לעבודות חפירה שנועדו לעכב את הצבא הרוסי. ימים מעטים לאחר מכן הוצעדו אלפי נשים וילדים לעבודות דומות. מי שניצל מהעבודה בקור המקפיא, ומי שניצל מירי של התותחים הרוסים, נמסר לידי הגרמנים ומשם להשמדה.

בתוך שבועות מעטים הצליח אייכמן להעביר את כל היהודים לגטו, שהיה למעשה הרובע היהודי של בודפשט. הנאצים הקימו גדר סביב הרובע. הוציאו משם את הגויים שגרו שם והכניסו לשם כשבעים אלף יהודים.

חלק מועט של יהודים הוכנסו לקבוצה של חמישים ושלושה בתים גדולים שהוכרזו כשיכים למדינות ניטרליות שוודיה, ספרד, פורטוגל, ושוויץ. הבתים האלה נקראו "הבתים המסומנים".

אביו של חיים, שמחה, נשלח למחנה עבודה מחוץ לעיר. אחיו הבכור נאלץ להתגייס למחנה עבודה, שהפך במהרה למחנה עבודה בכפייה. האב שמחה יצא לחופשות מהמחנה. באחת הפעמים הוא החליט להעביר את משפחתו בחשאי לדירת מסתור באזור מגורים שהיה ידוע כנוצרי. בעזרת חברים, גויים, השיג מסמכים מזויפים לאשתו וילדיו.
המעבר לדירת המסתור
משפחת אנצ'לוביץ עברה לגור ברחוב בוצו' 25 BULSC  בבניין דירות בקומה השישית. בזמן האזעקות ירדו כל תושבי הבניין לקומת המרתף ששימשה כמקלט אך משפחת אנצ'לוביץ חששה שהשהייה הממושכת בחברת הדיירים הנוצרים תביא לגילויים. כתוצאה מכך הם נמנעו מלרדת אל המקלט, גם כאשר נדרשו לכך על ידי אב הבית. חששות השכנים גברו מיום ליום ואתם גברו גם גילויי אנטישמיות שהלכו והחמירו.
אורה מצולמת ליד הכניסה לאחת מדירות המסתור ברחוב בוצ'ו
חיים בילה את רוב זמנו מחוץ לדירה, כי פחד שילשינו עליו. אימו נשארה רק עם הבנות והילדים הקטנים שנראו כגויים והיו רשומים בתעודה המזויפת של האם. פרנסת המשפחה הייתה מוטלת מעתה על חיים ואחיו אשר. שני האחים היו בעלי מבנה גוף צנום במיוחד הם הצליחו להתחמק בין סמטאות העיר, להיכנס ולצאת מין הגטו בחופשיות .
למרות הזהות היהודית הברורה של חיים: שער שחור , עיניים כהות ואף יהודי קלאסי, הוא לא נרתע. הוא הצליח לצאת ולהיכנס אל הגטו, לספק מזון, סיגריות, תעודות מזויפות, למכור ולקנות. הוא שמר על הקשר בין בני משפחתו בגטו לבין המשפחה שבדירת המסתור. באחד מביקוריו בגטו, בשעה שהיה בדירת דודו בורך בצ'י ( דוד) ברחוב צ'קו 15, הגיע אחד מילדי הדוד (רובי) בריצה והודיע שיש חיפוש פתע בבתים כדי לאתר יהודים שאינם רשומים כהלכה. חיים גילה תושיה, הוא היה צנום ונכנס לתוך הארון הצר של שעון האורלוגין. שם הוא שהה עד שעזבו אנשי צבא החץ החמושים את הבניין. חיים נתפס פעמיים. חייו ניצלו בנס.
חיים נתפש בפעם הראשונה וניצל
בפעם הראשונה הוא נתפש ועונה על ידי חייל הונגרי שזיהה אותו כיהודי וניצל את ההזדמנות להשפילו עד עפר. שנינות לשונו וביטחונו של הנער היהודי הגאה רק הגבירה בחייל את יצר הנקמנות. חיים שנשבע לא להיכנע, עמד בגבורה בהתעללות הפיסית ובהשפלה הנפשית בלי להוציא צעקה או אנחה.
על סף המוות בפעם השנייה
בפעם השנייה נתפש והובל יחד עם יהודים אחרים אל גדות הדנובה. כאשר הוא קלט שמעמידים אותם על הגדה כדי להוציאם להורג, הוא קפץ אל הנהר הקפוא שהיה אדום. צלל ונשאר מתחת לשכבת הקרח עד שהמקום פונה מחיילים (לשחות הוא לא ידע ). הוא הצליח לחזור הביתה רטוב רועד מקור אבל חי, נושם ובועט.
רק כאשר הגיע לגיל שישים סיפר חיים לראשונה על נסיבות תפישתו והגעתו לרכבת שיצאה לברגן בלזן בדצמבר 1945. כדי לשרוד נאלץ חיים לגנוב, לזייף, לשקר. כנראה שרק בגיל מבוגר הרגיש מספיק בטוח לספר על מעשיו באותה תחנת רכבת.
חיים נלקח בכוח מן הרחוב ליעד לא ידוע
אנשי צבא החץ ההונגרי (הנילוֹשוֹק), שהיו בני בריתם הנאמנים של הנאצים, השתדלו לטהר את העיר מיהודים. הם הסתובבו בכל מקום אפשרי כדי לאתר יהודים ולהוציאם להורג. בנסיבות אילו נתפס חיים. מכנסיו הורדו בכוח (הוא אפילו לא נדרש להציג תעודה מזהה לפני...). כשזוהה כיהודי הועלה מיד לקרון רכבת משא שיצאה ליעד בלתי ידוע.
בבת המצוה של אודיה
זו הייתה אחת מהרכבות האחרונות שעזבו את העיר עמוסות במטען אנושי בתנאים לא אנושיים.
שנים רבות לאחר האירוע הזה, בבת המצווה של נכדתו הבכורה אודיה, סיפר חיים על אותה נסיעה ארוכה וקשה שהיתה בחנוכה. על בדל נר שנמצא בכיסו של אחד הנוסעים ברכו בקרון הצפוף הזה "ברכת שהחיינו" ושרו "על הניסים". הוא אמר שבאותו רגע אמונה ותקווה מלאו את לבו.

באותו קרון משא פגש חיים נער יהודי שהיה מצוייד בתפילין הוא ביקש ממנו את התפילין כדי שיוכל לקיים את המצווה, אך הנער סרב בתוקף להוריד את תפיליו. רק לאחר ימים אחדים הפצרות והבטחות הסכים הנער לתת לו את התפילין בעבור פרוסת לחם. אותו הנער שעיה (יהושע) הפך לחברו הנאמן והאהוב יחד עברו את תלאות המחנה. חיים ושעיה שהו יחד במחנות פליטים בגרמניה ובצרפת. לאחר השחרור הם עלו לארץ יחד. לאחר כמה שנים הוא מת מוות טרגי בתאונת דרכים, תאונה שהשפיעה קשות על חיים, שראה בו אח.
מחנה ברגן בלזן
ימים רבים היטלטלו בקרון רכבת המשא וגם שהרכבת עצרה במקומות מסוימים נאסר על הנוסעים לרדת ולנשום אויר צח. חיים לא ידע לאן מובילים אותו ורק בהגיעם למחנה ברגן בלזן התברר לו שהוא נמצא הרחק מהונגריה ומבני משפחתו.
למרות שחיים היה בן 17 הוא היה בלתי כשיר לעבודה ונשלח לאגף מוזנח במיוחד. האסירים הוחזקו בתנאים קשים . רובם ישנו תחת כפת השמים בקור עז ללא מזון או לבוש מתאים. מגפת הטיפוס התפשטה במהירות. רוב הגרמנים ברחו מן המחנה. הם השאירו את ניהול המקום בידי הקאפו אשר נהגו בתקיפות כלפי אחיהם היהודים. מין הסתם גם הם עסקו עתה במלחמת הישרדות בכל מחיר.
חיים שמע מיהודים שהגיעו מבודפשט כי משפחתו נתפסה והוצאה להורג. אך חיים בחר לא להאמין לכך. הוא שכנע את עצמו כי משפחתו עדיין נמצאת בדירת המסתור. גם אל משפחתו הגיעו שמועות שונות על גורלו של חיים. גם הם לא רצו להאמין. מה שהחזיק אותם זה האמונה, שייפגשו למרות הכל.
באחד הימים פגש חיים בבברגן-בלזן יהודי בן עירו. אותו אדם שוחרר מהמחנה בעיסקה מיוחדת ועמד לחזור לבודפשט. חיים הפקיד בידו פיסת סבון שבה הסתיר מטבע זהב הוא ביקש ממנו שימסור את פיסת הסבון למשפחתו ויספר להם שהוא חי.
לאחר המלחמה התברר לחיים שאותו יהודי לא טרח למצוא את המשפחה העדיף לשמור את המטבע לעצמו וכמובן לא סיפר להם על חיים.
חיים עבר תקופת סבל קשה במחנה, אך סיפר על כך מעט מאוד. הוא אמר: " כל מה שמסופר וכל מה שמתואר לעולם לא ייתן תמונה אמיתית על מה שקרה שם באמת".
ריח המוות באוויר, תחושת חוסר האונים, ההשפלה והפחד, הרעב, האכזבה מבני האדם את כל אלה לא ניתן לתאר במילים. הוא סיפר על אכזריותם של בני האדם במחנה, כלאחר יד ובצורה סרקסטית. הוא ראה אמהות שגנבו את פרוסת לחם מילדיהם. הוא שכב לצידו של מת שעות רבות והעמיד פנים שהוא חי, כדי לזכות במנת האוכל.
החלום על הר הצופים בירושלים
חיים סיפר פעמים רבות על החלום שחלם בהיותו במחנה. באותו חלום הוא ראה עצמו עומד על הר הצופים בירושלים אל מול הר הבית לבוש מדי צבא ישראל, מפקד על חיילי צבא ישראל. כשהקיץ מן החלום הוא נשבע לעצמו שאת החלום הזה הוא יגשים. כוח הרצון להגשים את החלום הוא שהניע אותו לשרוד, להמשיך ולהיאחז בחיים.
מבט על הר הבית והר הצופים מטיילת ארמון הנציב נוף חייו של חיים אנוש החלום שהתגשם
הבריטים מגיעים לברגן-בלזן
מחנה ברגן בלזן
כאשר הבריטים פוצצו את המחנה מן האוויר, באינטנסיביות, הצליח חיים לברוח, להגיע בשארית כוחותיו לדרך הראשית. שם היה סיכוי לחבור לכוחות ההצלה. כיוון שלא יכול היה להמשיך בדרכו הוא ביקש מחברו שילך בלעדיו אך החבר לא רצה בשום אופן לעזוב אותו. יחד עם עוד בחור, הוא הצליח לקשור את חיים למוט עץ והם סחבו אותו לעבר הדרך הראשית הקרובה.

החיילים הבריטים אכן מצאו אותם. לנוכח המראה שלהם, נכמרו רחמי החיילים. הם האכילו אותם בשפע. רבים מהניצולים שאכלו בבת אחת מזון רב לא שרדו במצב הזה. חיים אכל מעט מאד והרגיל את קיבתו לאט לאט לחזור לגודלה הטבעי. על כך הוא היה מאד גאה.

חיים וחברו עוברים מיד ליד ונודדים ממקום למקום
הבריטים העבירו אותם לפרטיזנים המקומיים כיוון שמיהרו לשחרר יעדים נוספים. הפרטיזנים מהרו למוסרם לידי כפריים גרמניים כיוון שהיו עליהם לנטל. חיים והניצולים האחרים לא נתנו אמון בכפריים הגרמנים וברחו משם כל עוד נשמתם בם. הם נדדו מכפר לכפר. גנבו פה סחבו שם. התחבאו ברפתות ובאורוות עד שהגיעו למחנה צבאי רוסי. גם במחנה זה לא שפר גורלם בהרבה, שהרי הרוסים נהגו בהם כבשאר הפליטים בגסות רבה. ניבלו את שפתם ואף התעללו בהם כאשר השתכרו.

שוב חיים נס לנפשו ונדד ממקום למקום כאשר הוא ניזון לא פעם משורשים,עשבים, פירות מרקיבים ושאריות מזון שמצא בפחי האשפה. כחודשיים נדד עד שהגיע לידיהם של אנשים טובים אשר טרחו להביא אותו למחנה פליטים.

מחנות העקורים באירופה והמפגש עם נציגים מארץ ישראל
חיים מעולם לא הזכיר שמות של מקומות מסוימים שבהם היה בזמן הנדודים אולי משום שלא טרח לדעת, אולי משום שהדחיק את אותה תקופה עמוק בתודעתו. עם זאת הוא הזכיר מחנות פליטים בגרמניה שוויץ וצרפת שלשם הגיע יחד עם עוד אלפי בני נוער שנמצאו משוטטים ברחבי אירופה בתום המלחמה.

במחנות העקורים שוקמו הילדים והצעירים  וגם למדו פרק בחקלאות
באחד מהמחנות הללו הוא פגש את נציגי עליית הנוער שנשלחו מארץ ישראל כדי לאתר ולעזור בשיקומם של אותם ניצולים. הנערים והילדים הללו סבלו מתת תזונה, ממחלות מעיים, ריאות פגומות, וגם מתשישות נפשית. חיים סבל מתת תזונה, מטיפוס, ובעיות בריאות. לאחר שהחל להבריא מעט נשאל ע"י נציגי עליית הנוער אם ברצונו לחזור לבודפשט ולחפש את משפחתו. הוא ענה ללא היסוס שברצונו להגיע לארץ ישראל להגשים את חלומו. את אותו חלום שחלם או הזה בברגן בלזן. הוא גם זכר שבמשפחה התקבלה החלטה להיפגש בארץ ישראל לאחר המלחמה.
בדרך לארץ-ישראל
כרטיס עליה של חיים. לחץ על הכרטיס כדי לקרוא את הפרטים
חיים וחברו הטוב שיעה הגיעו לפריס. שם הם קבלו ויזה לארץ ישראל. הם יצאו בספינה מטרואה מנמל מרסיי יחד עם עוד אלף ויותר פליטים. בספינה זו הגיעו יתומי בוכנוואלד וילדים רבים שנאספו ברחבי אירופה.
כשהגיעה הספינה לנמל חיפה ב- 16/7/45 הם נלקחו מיד למחנה ההסגר בעתלית. שם חש חיים שוב נרדף והפעם על ידי הבריטים המחנה שהיה מגודר, הצרפים הצפופים, מקלחות החיטוי, העוצר הזכירו לו כמו להרבה אחרים את מחנה הריכוז.
כנראה ששם בעתלית נרקמה ההחלטה בליבו להילחם עד שהבריטי האחרון יעזוב את הארץ.

בקיבוץ יבנה וספור האהבה עם שרה יונגר
טיול ראשון עם חברת הנוער מקיבוץ יבנה 1946 חיים ושרה עומדים על הדלת האחורית של האוטובוס
לאחר שהייה קצרה בעתלית התקבל לקבוצת נוער של עליית הנוער בקבוץ יבנה שבקרבת המושבה גדרה. חיי הקבוץ היו זרים לו. הנער שחונך חינוך אירופאי עירוני התקשה מאד להסתגל לחיי הקבוץ הסוציאליסטי ואת תקופת שהותו בקיבוץ לא זכר לטובה. הוא נהג לומר כי דבר אחד טוב יצא לו מהקבוץ שם הוא הכיר את אשתו שרה. הוא ראה את שרה לראשונה בשעה שרקדה הורה על מדשאות הקיבוץ. לפי עדותו הוא התאהב בה במבט ראשון, מה שלא קשה להבין כיוון שהייתה הנערה היפה ביותר במעגל הרוקדות. בו במקום הוא הודיע לחברו כי איתה הוא יתחתן.
נער בן שבע עשרה, צנום להחריד,  לא גבוה במיוחד,  פניו מכוסים בחטטים,  גלוח ראש, מחליט לכבוש את הנערה היפה בת השש עשרה. גם לזה היה צריך לא מעט אומץ. אבל באומץ ובתעוזה חיים התברך. זוג העיניים הגדולות שלו ולשונו החדה כתער עזרו רבות בביצוע המשימה.

מהר מאד הפכו אנצי' הפליט מהונגריה ושרה חנה שיינדל הנערה מרומניה לזוג אוהבים. נפשו נקשרה בנפשה ונפשה בנפשו. היה ביניהם קשר עז ששרד את משברי החיים עד יום מותם. האהבה הקלה במעט על שניהם. הם היו צריכים לעבור עוד תהליך שיקום ארוך.
חיים עוזב את הקיבוץ
שרה עם חברות עובדות המטבח ביבנה
שרה לא רצתה לעזוב את הקיבוץ אך חיים לא אהב את ההתנהלות הקיבוצית. הוא ראה בחברי הקבוץ אנשים המתנהלים בניגוד גמור לטבע האנושי. הוא לא האמין בסוציאליזם הקיבוצי ואף סלד ממנו. הוא נהג לומר שאמנם בקיבוץ "כל החברים שווים אבל יש חברים ששווים קצת יותר".

חיים עזב את הקיבוץ ב 12/1/47 כדי לעסוק ב"בניין הארץ". פשוטו כמשמעו. חיים הנער הצנום הפך להיות פועל בניין. הוא התפרנס למחייתו מעבודת כפיים קשה. בין המקומות הרבים בהם עבד הזכיר את בניית קולנוע מאי שבחיפה ובניית בית הכנסת בכפר-עציון. למרות גופו הצנום הוא חשב שזה מה שהוא צריך לעשות. הרצון האמונה והתקווה הם שהיו לו לעזר.

הידיעה על כך שחיים ניצל מגיעה למשפחתו בבודפשט
למשפחתו נודע שניצל, מאוחר יותר, כאשר אחת השכנות ההונגריות שמעה שחיים ישראל אנשל היינריך אנצלוביץ בין הניצולים ממחנה ברגן בלזן והוא בדרכו לארץ ישראל. רשימות של ניצולים הוקראו מדי יום ברדיו ברחבי העולם. אנשים רבים חיפשו את בני משפחותיהם שנעלמו מבלי להשאיר עקבות. מין השמים נגזר שדווקא אותה שכנה גויה שמעה את שמו ורצה בשמחה להודיע למשפחתו. אם עד אז התלבטה המשפחה שנותרה לאן פניה מועדות, ברגע ששמעה שחיים ניצל ובדרכו לארץ ישראל נפלה החלטה חד משמעית לעלות לארץ ישראל ולהתאחד איתו.
בית הקפה במרכז פתח-תקווה
בינתיים הצליח חיים לחסוך מספיק כסף כדי לקנות בית קפה קטן ברח' שטמפפר בפתח תקווה. המקום היה עד מהרה לנקודת מפגש של פעילי אצ"ל . רח' שטמפפר של אז היה הרחוב הראשי במושבה. בית הקפה סיפק גם ארוחות קלות לפועלי המושבה וגם לקצינים הבריטים ששרתו באזור. כמובן שהללו לא שערו שממש מעל השולחן בו הוגשה החביתה החמה יש סליק לנשק של האצ"ל.
חיים ושרה בחתונתם פברואר 1948
שרה עוזבת את הקיבוץ וחוברת לחיים בפתח-תקווה
שרה עזבה את קבוץ יבנה ועברה בעקבות האהבה לבית החלוצות בפתח תקווה. היא שהתה במקום עבור תשלום פעוט ועזרה לחיים במטבח בית הקפה. היא העדיפה להצטרף לארגון ההגנה. בפברואר 48 לאחר שמשפחתו של חיים עלתה לארץ חיים ושרה התחתנו. החתונה נערכה בבית החלוצות בנוכחות בני המשפחה בלבד, והזוג הצעיר עבר להתגורר באחד המבנים של המושבה ששימש בעבר כרפת.
לאחר חורף קשה החליטו לעבור להתגורר יחד עם משפחת אנצ'לוביץ שהתמקמה בינתיים במבנה הסמוך ללול התרנגולות של האיכר החלוץ לובובסקי במושב גת רימון.


חיים מתגייס לצה"ל מיד עם קום המדינה
סגן חיים אנוש עם חיילים 1954 עומד שביעי מימין
מיד עם הכרזת העצמאות בה' באייר התגייס חיים ל-צ.ה.ל, את המסעדה הקטנה שברח' שטמפר העביר לידי הוריו. לאחר לידת ביתו הבכורה עברה משפחת אנשלוביץ הצעירה להתגורר במחנה הצבאי צריפין שבסמוך לבאר יעקב שם נולדה ביתו השניה . אחרי מבצע סיני 1956 עברה המשפחה להתגורר בשיכון צ.ה.ל שסמוך לבני ברק ולאחר שמונה שנים נולד בן הזקונים שאותו נהג לכנות בשם "הקדיש שלי ".
חיים ושרה עם הבנות זיוה ואורה 19.05.1957
המשפחה בירושלים חיים משרת כקצין העיר ירושלים
הבית ברחוב קלאוזנר 13א' בתלפיות
בתוקף תפקידו עברה המשפחה לירושלים והתגוררה במחנה אלנבי שבבקעה. חיים שרת אז כקצין העיר ירושלים. המשפחה התגוררה במחנה אלנבי בתקופה הראשונה בין השנים 1960-1962. כעבור מספר שנים נאלץ חיים לגרור שוב את משפחתו לשפלה עקב תפקיד שקיבל בקריה בתל – אביב. באותה תקופה התגוררה המשפחה ברחוב אורלוב בפתח-תקווה  בשנים 1962-1964.  לאחר שעלה בדרגה חזר חיים לבקשתו לשרת כקצין העיר ירושלים ושוב חזרה משפחתו להתגורר במחנה אלנבי שהיה בעבר מחנה מגורים לקציני הצבא הבריטי. המחנה הצבאי הפך להיות מקום מגורים לקציני כוחות הביטחון הישראלי. במקום זה התגוררה המשפחה עד לפינוי מחנה אלנבי בין השנים 1964-1972.   המשפחה עברה להתגורר בבית קבע בתלפיות רח' קלאוזנר 13א' ממש ליד ביתו של עגנון, ושם התגוררה המשפחה שנים רבות בין השנים 1972-2005.

חיים מגיע להר הצופים החלום עומד להתגשם
כאשר חיים נתבקש לעלות להר הצופים כשוטר, מלווה השיירה הוא הרגיש שחלומו הולך ומתגשם. הר הצופים היה אז מובלעת בידי ישראל בתוך השטח הירדני. חיים חזר משם כולו נפעם.
במלחמת ששת הימים הושלם החלום חיים מגיע להר הבית עם הקצינים הראשונים.

ב5 ביוני 1967 שכפרצה מלחמת ששת הימים חיים היה עסוק במיוחד. הוא לא נשאר במשרדו שברחוב החבצלת, אלא העדיף להיות צמוד לכוחות שלחמו. מיד עם כיבוש הר הבית הוא נכנס למתחם יחד עם הרמטכ"ל והמפקדים האחרים עתה חלומו התגשם במלואו.

קצין העיר ירושלים פורש וחוזר אל  הספרים
הוא המשיך לשרת כקצין העיר עד שפרש בגיל 51. גם לאחר הפרישה נקרא מדי פעם לסייע במשימות מיוחדות במילואים. לאחר הפרישה מהצבא ניסה להשתלב בשוק העבודה בכל מיני תחומים לבסוף הוא הסתפק בניהול חנות לספרים. מוקף בספרים הרגיש חיים שעתה הזמן למנוחה ולמילוי מצברים הוא קרא הרבה והספרים מילאו את עולמו. הוא עזר לאשתו להמשיך לארח בביתם בני משפחה, ואנשים אחרים שאותם פגש בדרכו.
דרכו האחרונה
גם כשחלה ויכולת הדיבור ניטלה ממנו הוא המשיך לתקשר ולקבל כל אדם בסבר פנים ובמאור. יותר מכל אהב הוא את בני משפחתו. הוא היה נאהב ונערץ על ידי נכדיו אשר הרבו לבקרו ולסעדו עד יומו האחרון. הוא נפטר בפורים על הר הצופים בירושלים והובא למנוחות כבקשתו בבית המנוחות גבעת שאול. יהי זכרו ברוך.
המצבה על קברו של חיים אנוש בגבעת שאול בירושלים.

2 comments:

  1. בלוג מרשים מאוד. אני גם מצעצעים שליצחק וצפורה אנטשלוביץ. סבא רבא שלי, ברוך בנדיט בניוביץ, היה הבן שלהם.

    השבמחק
  2. תיקון. סבי היה אחות של דבורה (בניוביץ) אנטשלוביץ

    השבמחק